أريزونا كولانو: الكتاب الذي جعلني أقدر إيهود أولمرت، وأيضاً أغضب منه

# הספר שגרם לי להעריך את אהוד אולמרט, וגם להתעצבן עליו

יש ספרים שאתה קורא, מסיים וממשיך הלאה. ויש ספרים שגורמים לך לעצור כל כמה עמודים ולשאול את עצמך: רגע, מה? זה באמת קרה?

״אריזונה כולנו״ של אהוד אולמרט הוא לגמרי מהסוג השני.

הספר מספר את הסיפור מאחורי אחת ההחלטות הביטחוניות המשמעותיות בתולדות מדינת ישראל: השמדת הכור הגרעיני בסוריה בשנת 2007.

אבל הוא מספר הרבה יותר מזה.

הוא מספר על אגו, על פוליטיקה, על מודיעין, על החלטות שמתקבלות בחדרים סגורים, על אנשים שצדקו כשאף אחד לא הקשיב להם, ובעיקר על המחיר של החלטות. גם אלה שהתקבלו וגם אלה שלא.

ואני חייב להגיד משהו כבר בהתחלה: הספר מרתק.

אבל יש לי גם לא מעט ביקורת על האיש שכתב אותו.

לפעמים כל מה שצריך זה מישהי אחת שלא מוכנה לוותר

אחד הסיפורים המעניינים בספר הוא על ענת, אשת מוסד שהתעקשה שמשהו בסוריה לא מסתדר.

משהו קורה שם. משהו שאנחנו לא יודעים עליו.

לאט לאט מתחילים להרכיב פאזל מודיעיני, עד שמתברר שסוריה מקימה כור גרעיני.

ומה שהכי מעניין הוא שלפי אולמרט, לאורך הדרך לא ממש הקשיבו לענת.

הוא אפילו משווה את הסיפור שלה לתצפיתניות בנחל עוז, שהתריעו לפני 7 באוקטובר.

תחשבו על זה רגע.

כמה פעמים בארגונים גדולים יש מישהו שמזהה בעיה, אבל אף אחד לא באמת מקשיב לו? לא בגלל שאין מידע, אלא בגלל שהמידע מגיע מהאדם הלא נכון, או שהוא לא מסתדר עם מה שכולם כבר מאמינים בו.

אגב, מה שמוזר לי הוא שאולמרט לא מזכיר את יובל שטייניץ, שטען לאורך השנים שהזהיר מפני האפשרות שסוריה בונה כור גרעיני עוד לפני הגילוי המודיעיני.

יכול להיות שמדובר בשני סיפורים שונים לחלוטין. יכול להיות ששטייניץ פשוט העלה השערה שלא התבססה על המידע הנכון.

אבל הייתי שמח לשמוע את הגרסה של אולמרט גם בנושא הזה.

מה הקשר בין הכור בסוריה לגלעד שליט?

זה אחד הדברים שהכי הפתיעו אותי בספר.

במשך שנים שאלתי את עצמי איך יכול להיות שמדינת ישראל, עם כל יכולות המודיעין שלה, לא מצליחה למצוא חייל אחד שמוחזק ברצועת עזה.

ואז אולמרט מספר משהו שלא הכרתי.

כדי לעקוב אחרי הכור בסוריה, ישראל נאלצה להסיט משאבי לוויינות ומודיעין מאזור רצועת עזה.

לפי אולמרט, הדבר פגע משמעותית ביכולת של השב”כ לעקוב אחרי גלעד שליט. ובזמן הזה חמאס העביר אותו בין מקומות מסתור, עד שעקבותיו נעלמו.

אתם מבינים את המשמעות?

מדינה צריכה להחליט לאן להפנות משאבי מודיעין מוגבלים. מצד אחד, כור גרעיני במדינת אויב. מצד שני, חייל חטוף שצריך למצוא.

ברור לי שזה לא בהכרח מסביר את כל הכישלון באיתור שליט, אבל זו זווית שלא הכרתי קודם.

ובעיניי, רק בשביל סיפורים כאלה שווה לקרוא את הספר.

ומה אם דאעש היה משתלט על הכור?

עוד נקודה שאולמרט מעלה ושגרמה לי לעצור.

שנים אחרי השמדת הכור, דאעש השתלט על אזורים נרחבים במזרח סוריה, כולל אזור דיר א-זור.

עכשיו תחשבו מה היה קורה אילו הכור לא היה מושמד.

האם דאעש היה משתלט על מתקן גרעיני? האם הוא היה פעיל? מה היו עושים איתו?

אי אפשר לדעת.

אבל עצם האפשרות הזאת ממחישה עד כמה החלטה שמתקבלת היום יכולה להשפיע על אירועים שיתרחשו בעוד עשר שנים.

ההחלטה שאולמרט לא קיבל

וזה אולי הסיפור שהכי גרם לי לחשוב.

אולמרט מספר שבמהלך פגישה מדינית עם מנהיגים מהאזור, ראש השב”כ יובל דיסקין דיווח לו שזוהתה התכנסות של בכירי חמאס במבנה אחד.

כלי טיס חמוש היה באזור. הייתה אפשרות לתקוף.

ואולמרט החליט שלא.

למה?

לפי ההסבר שלו, הוא חשש שתקיפה באותו רגע תגרום לעולם לחשוב שהמנהיגים הערבים שנפגשו איתו שיתפו פעולה עם ישראל כדי לחסל את הנהגת חמאס. הוא גם חשש לפגיעה בתהליכים המדיניים.

עכשיו אני לא יודע אם ההחלטה הזאת הייתה נכונה או לא.

אבל אני כן יודע שהיא מעלה שאלה מטורפת.

מה היה קורה אם אולמרט היה מאשר את התקיפה?

האם הנהגת חמאס הייתה מתחלפת? האם הארגון היה מתפתח אחרת? האם 7 באוקטובר היה נראה אחרת?

אין דרך לדעת, כמובן.

אבל זה בדיוק מה שמרתק אותי בסיפורים כאלה. לפעמים החלטה שלא התקבלה יכולה להיות מעניינת לא פחות מהחלטה שכן התקבלה.

שמעון פרס, שני כורים ושאלה אחת

אולמרט מספר שכאשר שיתף בכירים במידע על הכור הסורי, נתניהו וברק תמכו בהשמדתו.

שמעון פרס, לעומת זאת, הציע לנסות את הדרך הדיפלומטית.

זה הזכיר לי את ההסתייגות של פרס מתקיפת הכור בעיראק בתקופת מנחם בגין.

שני כורים גרעיניים. שתי תקופות שונות. ובשני המקרים פרס הסתייג מהתקיפה, גם אם מסיבות שונות.

ומכאן עלתה לי שאלה.

איך שמעון פרס היה פועל אילו היה מנהיג את ישראל ב-7 באוקטובר?

האם היה מנסה קודם למצות את האפשרויות המדיניות? האם היה פועל צבאית? האם האירוע היה משנה לחלוטין את שיקוליו?

אין לי תשובה.

אבל מעניין לחשוב על זה.

ומה עם אהוד ברק?

אחד הדברים שחוזרים לאורך הספר הוא מערכת היחסים המורכבת בין אולמרט לאהוד ברק.

אולמרט מתאר מאבקי סמכות, לחצים פוליטיים, ואפילו מקרה שבו ברק, לטענתו, ניסה למנוע מהרמטכ”ל להיפגש עם ראש הממשלה.

יש גם סיפור על היחס של ברק לעמיר פרץ אחרי שניצח אותו בראשות מפלגת העבודה.

לפי אולמרט, ברק הסכים שפרץ יישאר בממשלה רק כשר ללא תיק, למרות שהוצע לו תיק הקליטה.

אם הדברים אכן התרחשו כפי שאולמרט מתאר אותם, בעיניי זו קטנוניות מיותרת.

אבל הסיפורים האלה גם ממחישים משהו אחר.

בזמן שישראל מתכוננת למבצע ביטחוני רגיש במיוחד, האנשים שנמצאים בראש המערכת עסוקים גם במאבקי כוח ובפוליטיקה.

מדהים כמה הדברים האלה יכולים להתקיים במקביל.

מאיר דגן, אליעזר שקדי והאנשים שמאחורי המבצע

לצד הביקורת החריפה שלו על חלק מהדמויות, אולמרט מחמיא מאוד לאחרות.

מאיר דגן הוא אחת מהן.

אולמרט מתאר את מערכת היחסים ביניהם, את תפקידו של דגן בתהליך המודיעיני ואת הערכתו שסוריה לא תגיב צבאית להשמדת הכור.

גם אליעזר שקדי, מפקד חיל האוויר בתקופת המבצע, זוכה להערכה רבה.

מעניין לקרוא איך התגבשה ההחלטה, איך נערכו לתקיפה ואיך ניסו לצמצם את הסיכון למלחמה כוללת עם סוריה.

ומעניין לא פחות לגלות עד כמה היחסים האישיים בין האנשים האלה השפיעו על התהליך.

הסיפורים שלא הייתם מאמינים שקרו

הספר מלא באנקדוטות קטנות ומפתיעות.

למשל, סלי מרידור, שגריר ישראל בוושינגטון, שכמעט התפטר משום שגילה שמתקיימים מגעים חשאיים עם האמריקאים מאחורי גבו.

או הסיפור על חוסני מובארק, שבחדר סגור הגיב באדישות יחסית לתקרית ישראלית, אבל מול המצלמות גינה אותה בחריפות.

או הסיפור המשעשע על אולמרט שהצליח לשכנע את אבו מאזן להגיע לפגישה, אחרי שאמר לו שאשתו כבר יומיים מבשלת לכבודו.

ואפילו גביע חומוס שבשאר אל-אסד שלח דרך מתווך.

כן, גביע חומוס.

הסיפורים האלה מזכירים לך שבסוף, מאחורי ההחלטות שמשפיעות על מיליוני אנשים, עומדים בני אדם. עם אגו, רגשות, יחסים אישיים, ולפעמים גם חוש הומור.

ואז מגיעים הסיפורים על עימאד מורנייה

לקראת סוף הספר אולמרט מתאר את שיתוף הפעולה המודיעיני בין ישראל לארצות הברית סביב המבצע לחיסול עימאד מורנייה.

הוא מספר על מעקבים ממושכים, על הזדמנויות מבצעיות שהוחמצו ועל ההתחייבות שנתן לנשיא ג’ורג’ בוש שרק מורנייה ייפגע.

באחד המקרים, לדבריו, הייתה הזדמנות שבה נכחו יחד מורנייה, מוחמד סולימאן וקאסם סולימאני.

התקיפה לא אושרה בזמן.

אולמרט מספר שבדיעבד הצטער על כך, ושאילו היה יכול לקבל את ההחלטה בזמן אמת, היה מורה לתקוף את שלושתם.

זה סיפור יוצא דופן.

בעיקר משום שהוא מראה עד כמה החלטות ביטחוניות יכולות להיות תלויות בתזמון, במידע ובאדם אחד שצריך לתת אישור.

הוא גם מתאר את שיתוף הפעולה העמוק עם האמריקאים, וטוען שבתקופת אובמה שיתוף הפעולה המבצעי הוגבל בגלל חוסר האמון של הנשיא בנתניהו.

ופה שוב התעוררה אצלי שאלה.

איך אולמרט יודע שזאת הייתה הסיבה?

יכול להיות שזה נכון. אבל יכול להיות גם שהיו לאובמה שיקולים מדיניים או ביטחוניים אחרים.

וזה מחזיר אותי לבעיה המרכזית שלי עם הספר.

אולמרט, אפשר גם לפרגן לאחרים

לאורך הספר הרגשתי שאולמרט מתקשה מאוד להתאפק כשמדובר ביריבים הפוליטיים שלו.

נתניהו סופג ביקורת פעם אחר פעם. אהוד ברק גם.

ומנגד, אולמרט מרבה להדגיש את יכולותיו, את שיקול הדעת שלו ואת ההחלטות שקיבל.

עכשיו, אין לי שום בעיה עם ביקורת. להפך.

אבל אני מצפה מראש ממשלה לשעבר לדעת גם לפרגן כשמגיע.

למשל, כשהוא מדבר על הסכמי הנורמליזציה עם איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן, היה ראוי בעיניי להזכיר במפורש גם את חלקו של נתניהו בקידומם.

אפשר להתנגד לנתניהו. אפשר לבקר את ברק. אפשר לחשוב שהם טעו.

אבל הוגנות לא אמורה להיות תלויה בשאלה אם אתה אוהב את האדם שמולך.

וזה מה שהיה לי חסר לאורך הספר.

לפעמים הרגשתי שאני קורא ספר היסטורי, ולפעמים הרגשתי שאני קורא חשבון פתוח עם יריבים פוליטיים.

וחבל, כי הסיפור עצמו כל כך מעניין, שהוא לא באמת צריך את כל זה.

אז האם אני ממליץ לקרוא?

חד משמעית כן.

למרות כל הביקורת שלי, נהניתי מאוד מהספר.

למדתי דברים שלא ידעתי על השמדת הכור בסוריה, על גלעד שליט, על מערכת היחסים עם האמריקאים, על מאיר דגן, על אהוד ברק, ועל הדרך שבה מתקבלות החלטות ברמות הגבוהות ביותר של המדינה.

והספר גם גרם לי לחשוב על משהו גדול יותר.

אנחנו נוטים לשפוט מנהיגים לפי התוצאה הסופית. המבצע הצליח או נכשל. ההסכם נחתם או לא נחתם.

אבל מאחורי כל תוצאה יש מאות החלטות קטנות, חלקן מתקבלות כשאין מספיק מידע, חלקן תחת לחץ עצום, וחלקן פשוט לא מתקבלות.

ואת המחיר שלהן אנחנו לפעמים מבינים רק שנים אחר כך.

הציון שלי: 8.9/10.

כן, למרות כל הביקורת.

כי ספר שגורם לי לעצור, לחשוב, להתווכח עם המחבר ולרצות לדעת עוד — הוא בדיוק הספר שאני רוצה לקרוא.

ממליץ בחום.